"אני רואה עצמי כמו ציפור",
המתאמנת הגיבה לשאלה "כמו מה את?"
ולפני כן הציבה סוגיה אישית: "הבעיה שלי איך להגיע לאנשים, איך לשווק את עצמי, איך בכלל יראו אותי, איך יבחינו בי?"
המאמן: "את ציפור.תהיי לרגע הציפור. תרגישי את משק הכנפיים, מה גובה המסלול, מה את רואה מהמקום הזה?"
המתאמנת: "אני רואה שהאנשים למטה מסתכלים עלי, אפילו מריעים לי... מוחאים כפיים אפשר לומר..."
והנה מגיעה השאלה הטובה:
"הנה את למעלה, ציפור, אנשים מבחינים בך, רואים אותך, למרות שאת למעלה. מה יש בך שגורם להם להבחין בך?"
מהרגע הזה נכנס השיח לערוץ אחר. כל העניין עם הציפור הוא הכנה לקפיצה הזו.
דמיינו לעצמכם מסע של מזוודה על מסוע אחרי שהגיעה מדרך רחוקה. היא נוסעת על המסוע ויש לפחות אדם אחד שמחפש אותה. ברגע שהמזוודה המסוימת נכנסה לשדה הראייה של אותו אחד הוא מתביית עליה, ו...הופ! תופס אותה ומוריד אותה מהמסוע.
מוכר?
ככה זה עם הציפור. שיחה על ציפור שעפה גבוה ולמטה אנשים וכו'. התמונה הזו מתפתחת היטב. ברגע מסויים, הבשילו התנאים לשאלה:
"איך הם יבחינו בך?"
השאלה הזו בעצם נושאת שני עולמות: את העולם של הציפור ואת העולם של המתאמנת. איך יבחינו בה בתוך עולם מרובה מאמנים ותחרותי? איך יבחינו בה?
המענה לכך יבוא ממקום אחר? לא מחשיבה אנליטית. המקום האחר הוא הממשק עם עולם הציפור. כל מה שייאמר על הציפור, איך מבחין בה הקהל מלמטה, רלבנטי לעולמה של המתאמנת. עולם הציפור נתן את הפיתרון.
ברגע שנשאלת שאלה טבעית שנושאת את שני העולמות, חל השינוי הפנימי. אצל המתאמנת הזו הופיעה דמעה. למה? כי משהו חדש התארגן בתוכה, נרגע. כמו חיבור לידע קיים ועתיק שרק חיכה להתגלות. מסע הציפור הוא המסע הפנימי שלה, ולו לרגע...
בתמונה: צילום אוהלי המחאה ברוטשילד. מסע המחאה. מתי תהיה הקפיצה הבאה?
