הרבה מאד תפקידים נדבקו לו, למאמן. אני רוצה להתמקד כרגע באחד מהם. לקרוע חלון מקיר לקיר!
איזה חלון? חלון של מי? ולמה לקרוע, אי אפשר פשוט לשבור קיר?
החלון של המתאמן הוא החזון שלו. אלא שהנוף אינו העץ של השכנים אלא העתיד שלו. המתאמן, שהוא כל אחד מאיתנו מגיע עם משהו גדול ונשגב בעיניו. זה יכול להיות משהו מקצועי, משפחתי, התנדבותי, לא משנה.
והנה מתרחש השיח האימוני. חוקרים ביחד את מה שנראה מבעד לחלון. ובאיזשהו מקום יש לי חוויה של משהו מוכר, הנוף מוכר חלקית, החלון נהיה פתאום צר. תחושת הבטן שואלת: איפה הפריצה!
ברגע הזה שומה עלי, עלינו, על המאמנים, לפתוח עבור המתאמן את החלון באופן דרסטי, ממש לקרוע את הקיר, כן, "הקיר",לפתוח רחב, שייראו חלקים חדשים מהנוף, שיהיה כאן גילוי עבור המתאמן.
ברגע הזה שומה עלי, עלינו, על המאמנים, לפתוח עבור המתאמן את החלון באופן דרסטי, ממש לקרוע את הקיר, כן, "הקיר",לפתוח רחב, שייראו חלקים חדשים מהנוף, שיהיה כאן גילוי עבור המתאמן.
מה שמעניין שפעולת ההרחבה הזו של המעבר בין הכאן ועכשיו לבין העתיד אינה באה ממחשבה. ברגע שמתחילים זה קורה מעצמו. התמונה העתידית מקבלת תעוזה, הופכת לפצצת אנרגיה שאי אפשר לעמוד בפניה. האור שבוקע משם מציף כל תא ותא בגופנו, המאמן והמתאמן כאחד.
באופן הזה נכנסנו למרחב משותף, פסענו ביחד אל הלא נודע, מילה רודפת מילה, מילים שלא חשבנו אותן לפני רגע, ומתחדדת התחושה של משהו נכון.
